by שרון לב צוקרמן
טיפול זוגי הוא פודקאסט שבו נדבר על כל הדרכים לשפר את מערכות היחסים שלנו וכל מה שעומד בדרכנו ליצירת מערכת היחסים שאנחנו מבקשים לעצמנו לפי מחקרים מדעיים ההתמחות שלי היא במתודת גוטמן לטיפול זוגי שזו שיטת הטיפול הידועה ביותר בעולם שהוכחה מחקרית ופועלת על פי העקרונות שעלו מהמחקר של דר’ ג’ון גוטמן ליצירת מערכות יחסים מאושרים מחכה לכם, שרון לב צוקרמן
Language
🇮🇱
Publishing Since
6/21/2020
Email Addresses
0 available
Phone Numbers
0 available
March 29, 2021
<p>אז זה ללא ספק הפרק החשוב ביותר (לפחות בעיני שעשיתי עד היום)</p> <p>רגשות לכאורה נושא בנאלי ממה שאני רואה סביבי אני מגלה שלא יכול להיות נושא חשוב יותר מזה לדבר עליו וחשוב יותר מכך - להבין וליישם אותו כל הזמן</p> <p>אנחנו התפתחנו להרגיש רגשות זו לא בחירה שלנו </p> <p>איך אנחנו יודעים שזה לא בחירה שלנו? כי כל האנשים בכל מקום בעולם ובכל זמן לאורך ההיסטוריה מרגישים את אותם רגשות אם זו היתה בחירה היו חלק שלא היו בוחרים להרגיש רגשות.</p> <p>ובנוסף, תינוקות, כשתינוקות מבטאים רגשות הם לא בוחרים למשל בבכי מבין כל האסטרטגיות האחרות שיש להם לבטא את מה שהם מרגישים.</p> <p>זה מה שיש להם זה מה שיש לכולנו. התפתחנו להרגיש רגשות בדיוק כפי שהתפתחנו להרגיש צמא, רעב, דחפים מיניים ועוד ומשום מה אנחנו חיים בחברה שמלמדת אותנו שהרגשות שלנו הם "חולשה" ומבחינתי זה כמו שנגיד למישהו שהוא חלש בגלל שהוא צמא או רעב. </p> <p>בלי תחושות של צמא ורעב אנחנו נמות ובדיוק כך זה עם רגשות. התפתחנו להרגיש רגשות כי הם שומרים על ההישרדות שלנו בגלל זה הפרק הזה יקר ללבי וחשוב לי עד מאד. </p> <p>אני אף פעם לא מבקשת מכם כלום אך הפעם זה מספיק חשוב לי כדי שהמסר הזה יופץ לכמה שיותר אנשים אם אהבתם והתחברתם בבקשה שתפו אתם לא חייבים אבל אני באמת מאמינה שזה יכול לעזור לאנשים אחרים. </p> <p>תודה לכם על האזנה לעונה נוספת של הפודקאסט "טיפול זוגי" נתראה בעונה הבאה :)</p> <p> </p> <p>תמלול הפרק: </p> <p>עונה 2 - פרק 10 - רגשות</p> <p>שלום לכולן ואיזה כיף שאתם כאן איתי בפרק האחרון לעונה, עונה 2 של "טיפול זוגי" בין אם הגעתם לכאן אחרי שהאזנתם לכל שאר הפרקים ובין אם זה הפרק הראשון שבחרתם להתחיל איתו או כל קונסטלציה אחרת</p> <p>זה הפרק החשוב ביותר בעיני שעשיתי עד היום. ואגב אני ממש אשמח אם תכתבו לי אם זה גם בעיניכם הפרק הכי חשוב או לא.</p> <p>אנחנו נדבר היום על רגשות ולכאורה זה הנושא שאמור להיות הכי ברור ומובן מאליו</p> <p>אבל בגלל שאני מוצאת את עצמי, מסבירה, מנרמלת, מגנה, מסנגרת ולפעמים גם נלחמת על הזכות לבטא רגשות.</p> <p>והחלטתי להקדיש פרק שלם לרגשות, להתפתחות שלהם אבולוציונית, לתרומתם ולפתולוגיות שיכולות להיגרם כשלא לומדים לבטל אותם. </p> <p>זה באמת באמת חשוב לי ואפשר לומר שזה פרויקט חיי, אם לא יהיה לנו את הידע הבסיסי הזה כל מערכות היחסים שלנו עלולות להיפגע. ולכן אני מבקשת מכם משהו שלא ביקשתי מעולם וזה באמת את העזרה שלכם אם אהבתם את הפרק וחשבתם שהוא חשוב כמו שלי הוא חשוב. כמובן רק אם התחברתם ורק אם אתם באמת רוצים.</p> <p>אנחנו החיות הכי חברתיות שקיימות על כדה"א כל הרגשות שאנחנו מרגישים התפתחנו כדי להרגיש אותם, לא המצאנו אותם. אנחנו נוטים לראות רגשות כמו קנאה, כעס, חרדה כרגשות שאנחנו היינו רוצים להיפטר מהם. אנחנו לא יכולים להיפטר מהם. זה בטבע שלנו, אנחנו לא יכולים להיפטר מצמא, מרעב, מחרדה, מכעס, מאהבה או שמחה, עצב או דכאון אלה חוויות שהתפתחנו להרגיש אותם. באותו אופן שאנחנו לא יכולים להיפטר מהעיינים שלנו או להוסיף עוד עין התפתחנו באופן מאד מסויים.</p> <p>בחברה שלנו רגשות נתפסים הרבה פעמים כדברים טורדניים אבל אנחנו התפתחנו אליהם. והם אוניברסליים בכל פינה בעולם ובכל זמן אנשים חווים את רוב הרגשות אולי הם חווים אותם אחרת שזה מעניין אבל כולנו חווים אותם. </p> <p>אז למה? למה שנפתח רגשות? רגשות מאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים כמו שהתפתחנו להרגיש צמא כדי לאלץ אותנו לשתות ומי שלא הרגיש צמא שאילץ אותו לשתות מים מת ולא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא. </p> <p>לאדם שכן התפתחה בו תחושת הצמא שהפריעה לו עד שהוא נאלץ לשתות ואז הרגיש ממש טוב לשתות מים הוא כן חי ושימר את הגנים שלו. זה מאד הגיוני. אבל אני מרגישה שבחברה המערבית שלנו זה לא הגיוני לנו ששאר הרגשות הם אותו הדבר בדיוק. כשאנחנו עצובים כשמשהו משתבש בחיים שלנו בין אם זה קרה עכשיו או לפני 10,000 שנה אנחנו פיתחנו את הרגש עצב. אחת הסיבות שאנחנו מרגישים עצב זה בגלל אבדן אם איבדנו אדם יקר לנו אנחנו עצובים או מישהו דחה אותנו ואנחנו מרגישים עצובים, הרבה פעמים קל לנו יותר לחשוב על ילדים והאופן שבו ילדים מבטאים רגשות, יש לי ילדים קטנים וכשהם מרגישים את הרגשות שלהם קל מאד לראות את זה הם מבטאים אותם בקלות, הם מתנהגים עצובים או שמחים ניתן להבחין ברגשות שלהם די בקלות אנחנו המבוגרים חווינו שנים של חיים שלמים שבהם ביישו אותנו על הרגשות שלנו גרמו לנו להרגיש בושה כשאנחנו עצובים או שמחים או כועסים ועוד עד לנקודה שקשה לנו לבטא אותם בצורה טבעית. רוב הילדים בני שנתיים ושלוש כמו הילדים שלי עדיין חופשיים לבטא את הרגשות שלהם בצורה הכי טבעית הם מתנהגים באופן הכי בריא עם הרגשות שלהם. הם עדיין לא למדו שלבטא רגשות זה להיות "חלש" במרכאות. אז מה הילדים שלי עושים כשהם עצובים: הם רצים אלי ומתחבקים, הם צועקים ובוכים, יורדות להם דמעות, הלחיים שלהם מאדימות וזה מאד ברור. האם הילדים שלי דמיינו שזה מה שהם צריכים לעשות כשהם עצובים? לא. הרגשות התפתחו והתגובה שלנו התפתחה גם היא.</p> <p>בדיוק כמו כשאנחנו מרגישים צמא אנחנו שותים מים. כשאיבדנו מישהו ואנחנו עצובים ואז אנחנו עושים את ההתנהגויות שאנחנו עושים. למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? למה אנחנו בוכים? יש הרבה תשובות לזה, אך התשובה שהכי הגיונית עבורי היא שאנחנו בוכים כדי לתת סימן לאחרים. יש הרבה תאוריות למה אנחנו בוכים יש כאלה שחושבים שאנחנו מנסים להיפטר מכימקל כלשהו מה שבעיני די טפשי. עוד שאלה שאפשר לשאול היא כשמשהו מצחיק אותנו למה אנחנו צוחקים? אנחנו לא נגיד שאנחנו צוחקים כדי לשחרר חמצן מהריאות שלנו. זה ברור שאנחנו צוחקים ובוכים כי אנחנו מסמנים לאנשים אחרים. ולפרימיטים אחרים יש גם את הרגשות האלה אגב אז אם תחשבו על ההתחלה של הפרימיטים לפני מיליון שנה או ההתחלה של היונקים לפני כמה מיליוני שנה לא יודעת בדיוק כמה. התפתחנו להרגיש עצב כדרך לסמן לאחרים בגלל שכשאנחנו חווים אבדן ויאוש ודכדוך אנחנו היצורים האנושיים לא יכולים להתמודד עם דברים לבד וכנראה שמעולם לא היינו לבד. תחשבו על זה לפני 200,000 היינו כולנו יחד בסוואנה לאף אחד לא היה קירות או משרד או טלפון כשאנחנו רואים איך פרימיטים אחרים חיים בנשיונל ג'יאוגרפיק אנחנו רואים אולי לפעמים שימפנזה אחת הרפקתנית שמתרחקת מעט מכולם אבל בסופו של דבר חוזרת לקבוצה שלה, יש להם קבוצות קטנות וגדולות יותר אז כנראה בהתפתחות שלנו היה חשוב שכשאנחנו חווים רגש ואנחנו תמיד יחד בקבוצה שנסמן לאנשים אחרים מה אנחנו מרגישים ושזה כפוי, זו לא בחירה שלנו איך אנחנו יודעים שזו לא הבחירה שלנו? בגלל שאם זו בחירה אנשים אולי יבחרו לא לעשות את זה ודבר נוסף ילדים לא יעשו את זה כי ילדים לא מבינים בחירות בטח לא בחודשים הראשונים לחייהם אז כשחווינו אבדן, אנחנו מרגישים עצב . אנחנו היינו טרף, חיות אחרות אכלו אותנו טייגרים ואריות ופומות וחיות אחרות שטרפו אותנו כשהתפתחנו בסוואנה אז יש השערה לפיה הסתמכנו אחד על השני כדי להתמודד מול חיית הטרף אולי אם כולנו התאחדנו יחד הצלחנו להינצל טוב יותר אנחנו גם צריכים להחזיק את הילדים חסרי הישע שלנו יש לנו אולי את הילדים הכי חסרי ישע מבין כל שאר המינים. אין לנו בני אדם במלואם עד גיל 15? אולי אפילו בגיל מבוגר יותר, יש פרק זמן ארוך שבו אנחנו צריכים לדעת מתי הילדים שלנו בסכנה והם צריכים לסמן לנו את זה מיד. כשאנחנו קרובים רגשית ופיזית למטפלים שלנו, לאהובים שלנו הרבה רגשות טובים קורים אנחנו מרגישים טוב, אנחנו רגועים, לחץ הדם שלנו יורד, הורמוני סטרס יורדים, כשאנחנו לא בקרבה לאהובים שלנו כל מני דברים רעים קורים לנו ואנחנו נרגיש רגשות שהם יאלצו אותנו להתנהג באופן מסוים. אם נחשוב על ילד בן שנתיים שלא רואה את השבט שלו, מה הילד הזה יעשה? כולנו יודעים מה הוא יעשה והילד הזה לא למד את זה, כמו כל חיה אחרת יש לנו אינסטינקטים רגשיים והתנהגותיים שבתוך ה-DNA שלנו הילד הזה יצרח איזה רגש הוא מבטא? כנראה פחד, הוא מפחד או שהילד מרגיש סכנה לא בגלל שבאמת יש סכנה אלא רק בגלל שהוא לא יכול לראות את הדמויות המטפלות שלו. יש מידע שמגיע למוח - אני לא רואה את המטפלים שלי את השבט שלי ואז שצף של פחד מגיע אליו הוא מרגיש את הפחד בגוף שלו, תגובת הילחם/ ברח ובחזה, הפנים מזיעות והוא בוכה ואדום והראש מסתובב בחיפוש אחר ההורים. הילד מרגיש את הרגש ואז עושה מה שהרגש אומר לו לעשות שזה לצרוח ולחפש. מה ההתנהגות שלו גורמת? היא גורמת לכך שהמבוגרים יפנו אליו ויעזרו לו כל המבוגרים התפתחו באופן כזה שאנחנו נגיב, באמצעות אמפתיה, אנחנו מרגישים את הפחד של הילד. אם אתם נמצאים במקום וילד בן שנתיים מתחיל לצרוח לחץ הדם שלכם עולה, קורטיזול והורמוני סטרס יזרמו בתוככם ותרגישו סטרס גם אם אתם מודעים לחלוטין שהילד הזה בסדר, אנחנו רואים שההורים שלו איתו הגוף שלכם בפאניקה אבל אתם יודעים לא לעשות שום דבר כי אתם רואים שההורים שם והם דואגים לילד. אבל בסוואנה באפריקה לפני 200 אלף שנה אם ילד צרח בטח היתה לזה סיבה טובה. אולי הוא לא היה קרוב לשבט או משהו גרוע יותר ואז כל מבוגר או מהילדים המבוגרים רצו לעזרת הילד הזה. אפילו אם תהיו בפסטיבל רועש ותשמעו צרחה של תינוק אני מבטיחה לכם שהצרחה הזאת תעלה על כל שאר הרחשים ואתם תשמעו אותה למה? כי התפתחנו לשים לב לילדים ושתהיה לנו תגובה רגשית כשהם מסמנים לנו בדיוק כמו שתינוקות וילדים התפתחו להרגיש רגשות ואז להתנהג באופן מסוים. </p> <p>אם תסתכלו על עצמכם היום, מה אתם עושים כשאתם מרגישים עצב או כעס או פחד? אולי אתם רוצים לכתוב ביומן או כשאתם כועסים או אולי אתם אוהבים לראות טלויזיה כדי להרגיע את עצמכם כשאתם עצובים וכו' אלה מה שאני אקרא להם תגובות בשכבה עליונה ככל הנראה יש משהו מיידי שהיינו רוצים לעשות אבל למדנו להדחיק את זה למשל כשאנחנו כועסים זה מאד נורמלי לרצות להגיב באלימות בין אם זה לשבור משהו או לעמוד ולצרוח אבל אנחנו לא עושים את זה בגלל שננזף ע"י החברה וכשאנחנו מדכאים את הדחפים שלנו לצעוק או לשבור משהו אנחנו מוצאים התנהגויות אחרות אנחנו מנסים להירגע, לשטוף פנים, או לשתות אלכהול או לראות טלויזיה או לכתוב ביומן זו תגובה בשכבה עליונה יותר. אנחנו צריכים ללמוד להכיר מחדש את התגובות הראשוניות שלנו לרגשות שלנו, דרך טובה היא להסתכל על ילדים בני 3. כשאנחנו כועסים התפתחנו לבטא את הכעס שלנו בצורה מסוימת, אם נחשוב על כעס אם לפני 200000 שנה חיינו בשבט ומישהו גנב לו משהו הוא התפתח להרגיש את חוסר הצדק ולהגיב בצורה מסוימת כי האדם הזה כנראה יגנבו לו פחות, בגלל התגובה שלו יותר ממישהו אחר. כעס קשור לצדק, הסיבה שבגללה אנחנו מרגישים כעס היא בגלל חוסר צדק. אם מישהו לפני 200,000 שנה גנב לך או לילד שלך את האוכל שום רגש אחר עצב או קנאה לא יעזרו מה שיעזור זה כעס, כי אי צדק נעשה כלפיך. הכעס שאתה מרגיש אינסטינקטיבית גורם לך להתנהג בצורה מסוימת כדי לתקן את העוול שנגרם לך ואז אתה מרגיש פחות כעס. כשיש לכם ילד בן 3 כמוני ומישהו לוקח לו את המשחק הוא מיד כועס וצועק לא זה שלי. זו התגובה של כעס כפי שהתפתחה אצלנו, איך הוא יודע לומר שזה שלו? בגלל שהתפתחנו להרגיש צדק ליונקים אחרים יש תחושת צדק גם. וכשיש חוסר צדק אנחנו מרגישים כעס וכשאנחנו כועסים אנחנו מרגישים צורך לתקן את העוול כשמישהו לוקח למאור שלי בן 3 את המשחק שלו הוא כועס, הוא נעמד, הוא חושק בשיניים ומכווץ אגרופים וחוטף בחזרה את מה ששלו ודוחף את הילד השני רוב הפעמים זה אח שלו בן השנתיים, גלעד. וזה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות זה הדחף שהתפתח בנו. זה מה שאנחנו היינו עושים לפני אלפי שנים, היום אם מישהו היה חוטף לנו משהו נגיד שהיינו הולכים ברחוב ומישהו היה חוטף לנו את התיק כנראה שלא נרדוף אחריו מפחד שאולי יש לו כלי נשק או משהו כזה אבל זה כבר הקורטקס הפורנטלי שלנו מבטא מחשבה לוגית אבל התגובה הטבעית היא זו שלא מאור הבן שלי בן ה-3 וזו התגובה שגם אנחנו כנראה הגבנו לפני אלפי שנים.</p> <p>גם יונקים וחיות חברתיות אחרות מבינות חוסר צדק והוגנות עשו הרבה ניסויים כאלה. כשאנחנו עדים לאי צדק אנחנו מרגישים כעס והכעס הזה מאלץ אותנו לתקן את העוול זה אוניברסלי זה מה שאנחנו רוצים לעשות. בגלל זה כעס הוא טוב כנראה שבני אדם שלא פיתחו כעס והצורך לעשות משהו לגביו לא חיו מספיק כדי להעביר את הגנים שלהם לצאצאים. </p> <p>אנחנו כועסים באופן טבעי, צמאים באופן טבעי, חשים תשוקות מיניות באופן טבעי, עצובים באופן טבעי. ברור לפחות לי שהיו טרנסקסואלים, הומואים ולסביות ואמיניים אך אחוז מסויים היה צריך להימשך לחוש תשוקה מינית כלפי המין השני מסיבות ברורות. </p> <p>למה אנחנו חווים אושר, שמחה למה אנחנו מחייכים? כי אנחנו מסמנים לחברה שאנחנו אוהבים את מה שהם עושים והיינו רוצים שהם ימשיכו לעשות אותו. למה אנחנו לא מרגישים אושר בפנים למה אנחנו מסמנים לעולם שאנחנו שמחים? כשבן 3 מרגיש אושר רואים את זה אנחנו מבוגרים למדנו לדכא את הרגש הזה בגלל בושה. אבל ילד בן 3 עדיין לא יודע את זה. למה ילד בן 3 מחייך ומבטא את השמחה שלו? הוא מסמן לאנשים האחרים בבקשה תמשיכו ותחזרו על ההתנהגות הזאת היא עושה לי טוב. אם יש לכם ילד ואתם עושים משהו שמשמח אותו אתם מתמכרים לזה אתם רוצים לעשות את הדבר שמשמח אותו לי הפסקה כי זה משמח אותו כשהבנים שלי היו תינוקות בני שנה שיחתי איתם קוקו שעות על גבי שעות כי זה שימח אותם, הבית שלנו מלא במתנות שסבא וסבתא קנו לילדים כי הילדים כל כך מתלהבים ומאושרים שהם מקבלים מתנה שסבא וסבתא חוזרים על ההתנהגות הזאת כל הזמן. </p> <p>גועל, למה אנחנו מרגישים גועל, כשמשהו מגעיל אותנו אנחנו אומרים איייו ומתרחקים למה אנחנו עושים את זה? התפתחנו להרגיש גועל כי כשאנחנו אוכלים משהו שכנראה רעיל יש לנו רגש של גועל כדי להיפטר מהאוכל הזה שרעיל אולי אפילו נקיא.</p> <p>כשאנחנו מרגישים כאב אנחנו מתרחקים ממה שמכאיב לנו, כשאנחנו מרגישים כאב זה כל מה שאנחנו יכולים להתמקד בו הכאב מאלץ אותנו לשים לב במה שקורה ולהפסיק את הכאב. ככה התפתחנו. במעבר שלנו להתפתחות כחיות חברתיות לא פיתחנו כאב חברתי באופן אחר מכאב פיזי התגובה לכאב התפתחה באופן זהה כי היא שימשה אותנו באותו אופן. לדוגמא אם מקל נתקע לי בצד הגוף אני מבחינה בכאב מזיזה את המקל כדי להפסיק את הכאב, שמישהו פוגע בי רגשית, מכאיב לי רגשית ואומר לי את נראית נורא היום. או את אשה נוראית. זה כאב חברתי ואנחנו עדיין מרגישים את הכאב באותו אופן. יש לנו את אותה תגובה של מערכת העצבים או מאד דומה לה לכאב פיזי וחברתי. באנגלית גם משתמשים באותה מילה לכאב פיזי ולכאב שמישהו פגע בנו רגשית אנחנו בשניהם נגיד שאנחנו מרגישים hurt. וזה לא מטאפורי אלא ליטרלי בגלל זה אנחנו אומרים "אגרוף בבטן" "שבר לי את הלב" כדי לאלץ את המין החברתי להתחבר ולהישאר יחד מה שעזר לנו לשרוד היה שנשאר קרובים זה לזה היינו צריכים לפתח רגשות להיות נחמדים אחד לשני, לא לפגוע אחד בשני, להיות הוגנים ורק אז אפשר יהיה להתקיים בשבט בקבוצה חברתית. כשלטאה רואה נמר שרוצה לטרוף אותה היא מרגישה פחד - אדרנלין שוטף אותה והיא מגיבה - בורחת אם לטאה אחרת תדחה את אותה לטאה (בהנחה שלטאות הן לא חיות חברתיות אין לי מושג) היא לא תחווה את אותה תגובה של פחד מהדחיה בעוד שאנחנו שכן התפתחנו ליצורים חברתיים נרגיש את אותו פחד בין אם נמר יבוא לטרוף אותנו וכשאדם אחר ידחה אותנו. ללטאה לא אכפת, אנחנו התפתחנו שכן יהיה לנו אכפת וההשרדות שלנו תלויה בזה שיהיה לנו אכפת מאד מדחיה חברתית, מאבדן של התקשרות ונטישה. זאת אותה תגובה לפחד כמו שיש ללטאה כשהנמר בא לטרוף אותה, אותם נוירונים בגלל שהתוצאה היא אותה תוצאה, כשנמר בא לטרוף אותנו אם לא נרגיש פחד ונגיב בהתאם אנחנו נמות ואותו דבר אם השבט שלנו ידחה אותנו אנחנו גם נמות. </p> <p>בואו נדבר על ילד בן 3 שמאבד את ההורים שלו הדבר הראשון שהוא יעשה זה לצרוח ולחפש אותם הוא מחפש במטרה למצוא אותם והוא צורח כדי שהם יישמעו אותו, הוא מסמן להם שהוא פה ושהוא במצוקה וצריך אותם. אם עבר מספיק זמן מה יקרה? וזה נכון גם לפרימיטים אחרים הוא יהיה מדוכא, יחווה דכאון וייאוש. ואז הילד הזה יפסיק לבכות אולי או ייבב בשקט לעצמו והוא ישכב בתנוחות עובר מתחת לשיח הוא לא יודע מה לעשות הוא בבלבול מוחלט, בייאוש מוחלט. למה ילדים עושים את זה? למה להתחפר בתוך עצמך בשקט? כי אם הילד ימשיך לרוץ ולצרוח ולחפש הוא הופך להיות טרף מאד אטרקטיבי לחיות שרוצות לאכול אותך. אז בשלב השני הוא משתתק מאד כדי להמשיך לשרוד למקרה שהשבט שוב יבוא למצוא אותו. עדיף לך להיות בשקט מאשר להיות רועש. </p> <p>התגובה הטבעית שלנו לאבדן היא לבכות - כשאנחנו מאבדים מישהו התגובה הראשונית הרבה פעמים היא של שוק לא זה לא יכול להיות, אנחנו הולכים הלוך ושוב וחושבים איך זה אפשרי איך זה קרה מה נעשה עכשיו למה זה קרה תגובה טבעית כשאנחנו מאבדים מישהו זה לחפש אותו, אפילו שאנחנו יודעים שהוא איננו אנחנו מחפשים איך אנחנו עושים את זה? אנחנו מסתכלים בתמונות וסרטונים שלהם ובחשבון הפייסבוק שלהם זה הרגש של עצב וייאוש וחיפוש בדומה לילד שהשאירו אותו מאחור, בגלל שהגוף שלנו לא מבדיל בין מוות לבין להישאר מאחור. כשמישהו מת אנחנו מרגישים את התחושה העמוקה הזאת של היפרדות ואנחנו מתמודדים איתה באותו אופן כמו אם היינו נשארים מאחור. אחרי השלב הזה אחרי שהגוף שלנו מבין שאנחנו לא נמצא את האדם הזה, הוא מת. אנחנו עוברים לדכאון וייאוש. וקשה לנו לקום בבוקר, לעורר בעצמנו מוטיבציה ללכת לעבודה, לעשות כושר, חלק מהאנשים אוכלים פחות, חלק אוכלים יותר. העניין הוא שאנחנו קפואים, קשה לנו להניע את עצמנו. חוסר המוטיבציה זה מרכיב עיקרי בדכאון והתפתחנו להרגיש את זה כדי להגן על עצמנו מפני טורפים כי איבדנו את השבט שלנו.</p> <p>תחשבו על רגש כנקודת אמצע בין להבחין במה שקורה בעולם ולעשות משהו לגבי זה. הרגשות שלנו הם לא אינטלקטואליים, כל הרגשות שלנו הם בתוך הגוף שלנו, בד"כ בפלג הגוף העליון. אבל הם יכולים להיות בכל הגוף. אז לסיכום אנחנו התפתחנו להיות מודעים תמידית לסטטוס ההתקשרות שלנו עם אחרים באמצעות הרגשות שלנו - זה הדבר המרכזי התפתחנו להרגיש מודעות רגשית תמידית של סטטוס ההתקשרות שלנו. זה היה הכרחי וחשוב שנעשה את זה למין שלנו לפתח מודעות ולדעת מתי אנחנו בקרבת השבט שלנו וכשאנחנו לא בקרבת השבט שלנו. כילדים וכמבוגרים כי ההישרדות שלנו תלויה בזה.</p> <p>ואיך התפתחנו למדוד קרבה? דרך רגשות ודרך ההתנהגויות שהרגשות מאלצים אותנו לעשות. כמו שפיתחנו מודעות מתמדת לאוכל, מים, מחסה פיתחנו מודעות לקרבה פיזית ורגשית לשבט שלנו. איך שאנחנו מתארים אותו, בד"כ זה המשפחה הקרובה והמורחבת שלנו. כשאנחנו בקרבת השבט שלנו יש לנו את הרגשות שגורמים לנו להרגיש בטוחים ואנחנו רגועים כשאנחנו רחוקים מהשבט שלנו אנחנו מרגישים רגשות לא טובים כמו אימה, ייאוש, דכאון, חרדה, כאב ופגיעה, מלא רגשות שליליים מלא התנהגות שאנחנו מרגישים מחוייבים אליה בין אם אנחנו מתנהגים לפיה או לא. ואנחנו מרגישים מצוקה, וההרגשה הכרונית הזאת של אבדן התקשרות וקרבה לשבט שלנו מוביל לתחושת מצוקה הולכת וגוברת והרבה דברים רעים יכולים לקרות מהמצוקה הכרונית הזאת. חרדה, דכאון, הפרעות אישיות, בעיות פיזיות וחולי, בעיות שינה, התמכרות, כל זה.</p> <p>בגלל שהחברה שלנו לחלוטין ממעיטה בצורך הזה, זה כאילו אנחנו חיים בחברה שאומרת אתה לא צריך מים ומזון אנחנו יודעים שאתה מרגיש צמא, מרגיש רעב אבל זה לחלשים תראו את האיש הזה ששותה מים? איזה חלש הוא ואז אנחנו לומדים לדכא את הצמא כשאנחנו מרגישים, לבייש את עצמנו על כך שהרגשנו צמא ואז גם נתחיל להציב סימן שאלה אחד גדול על הרגשות שלנו ולהדחיק אותם. זאת אנלוגיה אבל זה מה שאנחנו עושים לעצמנו כשזה נוגע לצרכים התקשרותיים. תלותיות, כאב כשאנחנו לבד, כאב שדוחים אותנו וכשאנחנו חיים בחברה ופוגשים כל כך הרבה אנשים זרים ביום אנחנו במצב של חרדה מתמדת האם האדם הזה מקבל אותי? כשהתפתחנו זה היה רק לאחרונה לפני בערך 150 שנה במהפכה התעשייתית וערים שיש לנו קשר עם כל כך הרבה זרים ויש לנו המן בעיות בגלל זה יש המון אלימות, השתלחויות פוליטיות ורצח ודכאון והתאבדויות בגלל לפחות חלקית אם לא לחלוטין העובדה שעל בסיס יומיומי אנחנו בחשיפה מתמדת לזרים באינטרנט ופיזית בעולם וכשאנחנו רואים זרים אנחנו לא יודעים אם הם מקבלים או דוחים אותנו. אין שום דרך לדעת והרבה מההתנהגויות שלנו האופן שבו אנחנו מתלבשים והולכים מסמל לאחרים שאנחנו אנשים טובים או אנשים עם כוח, אם יש לנו מכונית יפה או הרבה תכשיטים כי אנחנו בעלי כוח ומעמד ואנשים מקבלים אותנו. אנחנו כל הזמן מסמנים לאחרים שאנחנו חשובים, שאנחנו טובים ושאנשים מחבבים אותנו. בגלל שאנחנו באופן עקבי בחרדה מהשאלה האם אנשים אוהבים אותנו. אבל מחוץ לחברה תעשייתית שמאורגנת כמו שהחברה שלנו מאורגנת לעולם לא נשאל את עצמנו את השאלה הזאת כי אנחנו נדע מהיום שנולדנו שכל מי שבשבט שלך אוהב אותך ומקבל אותך. ויעמוד לצדך ואולי אפילו יסכן את חייו בשבילך. ולא היינו צריכים לשאול את עצמנו מעניין אם דני אוהב אותי כי כל חיי ביליתי לא יותר מ-100 מ' בנפרד ממנו. אבל כשעולות לנו שאלות מי קרוב אלי? איפה השבט שלי? איפה האנשים שלי שאני מרגישה בטוחה איתם האם יש לי אנשים שהם נאמנים ומחוייבים לי זה לא משהו זניח זה לא הדובדבן שבקצפת, אלה דברים מהותיים בסיסיים כמו צמא ורעב. אבל לוגית הם לא, כי אנחנו בבירור יכולים לשרוד, לעשות ילדים ולחיות את חיינו בלי שיהיו לנו חברים. נוכל לחיות או לפחות לשרוד להתחתן ולהביא ילדים או אפילו רק להיכנס להריון עם הזרעה מלאכותית אנחנו יכולים להיות מבודדים ועדיין להביא ילדים לעולם. אבל הרגשות שלנו הם מעבר ללוגיקה שלנו הרגשות שלנו מובילים אותנו להרגיש באופן מסויים בהתבסס על מה שקורה בחיינו ומאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים. כך שאפילו אם במוחנו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא צריכים אנשים אחרים או לומר לעצמנו שאנחנו לא רוצים ילדים אני רוצה להיות לבד. באותו אופן שנוכל להגיד לעצמנו אני לא רוצה ללכת לשירותים יותר, אני לא רוצה לאכול אוכל יותר. זו טרחה בשבילי כולנו מבינים שזה לא יעבוד באותו אופן ברוב המקרים הגוף שלנו מרגיש המון המון רגשות של ייאוש ודכאון כשאנחנו לא בקרבת אנשים אחרים שאנחנו יודעים שאכפת להם מאיתנו והם אוהבים אותנו לא בהכרח שצריך לגור איתם אבל שאפשר לראות אותם. התפתחנו לרצות ליד אנשים אחרים, להזדקק לאנשים אחרים, חלק מכם אולי חושב אני לא אוהב אנשים אחרים, זה אפשרי בגלל טראומה. בבסיס אנחנו יצורים חברותיים מאד. </p> <p>אני מקווה ששכנעתי אתכם שאנחנו התפתחנו לרצות להיות קרובים פיזית ורגשית כי אם לא היינו מתפתחים באופן הזה היינו מתים ולא שורדים ואנחנו עדיין שומרים על התגובתיות הרגשית האינטנסיבית שלנו שהיא לחלוטין מחוץ לשליטתנו בדיוק כמו שצמא ורעב הם מחוץ לשליטתנו וכשאנחנו רואים את זה כמו מה שזה אז אנחנו יודעים מה לעשות בסיטואציות מסוימות. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל ללמוד לזהות את הרגשות שלנו מה שתמיד יהיה נכון לעשות בכל סיטואציה זה לחשוב עם עצמנו מה אנחנו מרגישים עכשיו. כי כמו שאמרנו כל רגש הוא לגיטימי ולכל רגש אנחנו צריכים לפנות מקום ולהקדיש לו מחשבה זה בסדר להרגיש כל רגש השאלה היא מה אנחנו עושים עם הרגשות שלנו, איך אנחנו מביאים אותם לידי ביטוי אז קודם לזהות אותם בעצמנו למשל: אני יכולה להגיד לעצמי אני מרגישה כעס מאד חזק עכשיו ואז להגיד לעצמי כן זה הגיוני שאני מרגישה ככה, נאמרו כלפי דברים מאד לא נעימים שהכאיבו לי ואז לגשת למי שאמר לי את אותם דברים ולהתחיל פשוט לדבר מהלב "תשמע אני לא יודעת איך אתה הרגשת בשיחה שלנו אבל בשבילי זה היה קשה מאד לשמוע אותך אומר לי 1, 2 ו-3 זה מאד פגע בי כי זה גרם לי להרגיש שאתה לא מעריך אותי, שאני לא מספיק טובה או מה שזה באמת גרם לכם להרגיש". לרוב אנחנו ישר מאשימים או מתגוננים ואומרים לעצמנו הוא אדיוט שככה הוא דיבר אלי והנה 20 הצדקות למה הוא טועה ואני צודקת והוא לא מבין כלום ולא יודע על מה הוא מדבר ואני צודקת וזה מוביל לעוד כעס או עוינות או ביקורת או התגוננות או זלזול וכל אלה מוספים למרחק ואף פעם לא יקרבו בנינו. </p> <p>אז אני מקווה שתאפשרו לעצמכם ולאנשים סביבכם להרגיש את כל הרגשות ותזכרו לא לבייש או להקטין או לזלזל או לפגוע בשום צורה. כי לכולנו מגיע להרגיש את הרגשות שלנו ולהיות שם עבור אחרים ולאפשר לאחרים להיות שם עבורנו ולדאוג לנו.</p> <p>ולסיום אני רוצה לספר לכם על פרויקט שאני עובדת עליו בחודשים האחרונים והוא קבוצת פייסבוק לנשים בלבד בה למשך חודש אנחנו נשפר את הזוגיות שלנו, בקבוצה מותאמת במיוחד לנשים עסוקות ולא צריכה לקחת מכן יותר מכמה דקות בחום. בכל שבוע נתמקד בנושא אחר ביום ראשון אציג את הנושא, המחקרים העומדים מאחוריו והשיפור העצום שיישום שלו יוכל לעשות בזוגיות שלכם. ואז במשך ימים שני שלישי ורביעי משימה קטנה ליישום הכי פרקטי כי חשוב לי שבאמת תחוו ותיצרו את השיפור ואז ביום חמישי זה הזמן לשאלות ותשובות איתי תוכלו לשאול אותי בלייב כל שאלה ולקבל מענה אישי ומיידי ואת כל העזרה שאתם צריכות כדי להשלים את המשימות השבועיות. אם זה משהו שיכול לעניין אתכן עקבו אחרי הפרסומים שלי בעמוד הפייסבוק, באתר ובניוזלטר שלי. קוראים לקבוצה "צעדים קטנים לזוגיות מופלאה"</p> <p>אשמח מאד לראות אתכן ולהכיר מקרוב בתהליך ליווי צמוד של חודש בפחות ממחצית הסכום שאני גובה לפגישה אישית איתי.</p> <p>ממליצה בחום</p> <p>מקווה לראות אתכן בקבוצה ואם לא אני פה גם בעונה הבאה של "טיפול זוגי" אתם מוזמנים לכתוב לי על תכנים שהייתם מעוניינים שאצור עבורכם לעונה הבאה.</p> <p>שלכם באהבה גדולה,</p> <p>שרון</p>
March 29, 2021
<p>כשגיליתי ש-20% מהאנשים שמתמודדים עם אבל ניזוקים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי זו סטטיסטיקה שפשוט בלתי מתקבלת על הדעת עבורי אנחנו הולכים לטיפול כדי לעזור לנו להרגיש יותר טובובטח לא לחוות נזקים. ולכן החלטתי להקדיש פרק שלם לתיאוריית האבל </p> <p>חזרתי להתחלה, </p> <p>ב-1893 פרויד וברוייר המנטור והקולגה שלו, שניהם רופאים טיפלו באשה בשם אנה הו עליה כתב פרויד בספרו הראשון על היסטריה. שמה האמיתי של אנה הו היה ברטה פפנהיים ברטה סבלה מאבל, אביה שאליו היתה מאד קרובה אובחן במחלה סופנית וברטה הציגה סימפטומים מוזרים.</p> <p>מה היתה התאוריה של פרויד על אבל? מה המחקר מלמד אותנו על אבל? מסתבר שחמשת שלבי האבל לא מבוססים אמפירית מהם שני המצבים שחושב להכיר בהקשר של אבל? ואיך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולאחרים להתמודד טוב יותר עם אבל</p> <p>אחד הדברים שאני אוהבת בדת שלי (היהדות) היא כשמישהו נפטר יש הלוויה והספדים ויש שבעה ויש אזכרה כל שנה אבל אני תוהה לפעמים אם זה מספיק? נראה שאנשים לרוב פשוט סובלים לבד בעיקר כשמדובר באבל שלא כרוך בו מוות, כמו אבל על אבדן של מערכת יחסים או עבודה או אפילו בע"ח אין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שיכולים להיות ממש טראומה עבורנו. </p> <p>אנשים הם לא רובוטים, כשאנחנו נקשרים למישהו וכבר אין לנו אותו המערכת הלימבית במוח שלנו לא יכולה להתמודד עם העובדה שהאדם הזה כבר לא שם עבורנו. אנחנו צריכים אנשים אנחנו חיות נקשרות וחברתיות אנחנו לא עצמאיים, אנחנו משגשגים בתוך קשרים וכשהקשרים האלה נקרעים מאיתנו זה גובה מחיר משמעותי על הנפש שלנו.</p> <p>חשוב להבין שאבל הוא תהליך אקטיבי הוא לא משהו שקורה לנו אלה רגשות שאנחנו צריכים לעבור בתוכם, להתמודד, לתהות על המשמעות שלהם, לשאול שאלות, לקבל תמיכה, לדבר על זה, לזכור את זה, להיזכר, לחזור למקור. אבל הוא אקטיבי. ואין רק דרך אחת להתמודד עם אבל אין נכון או לא נכון אבל הוא תהליך אקטיבי שנפרס על פני חיים שלמים אין לו התחלה, אמצע וסוף ולא יכול להיות שכולנו כל מילארדי בני האדם בעולם נחווה אותן באותו אופן, כל אחד חווה דברים באופן הייחודי שלו יש לנו הרבה מהמשותף אבל אין שום שני תהליכי אבל זהים, לא אמורים להיות. </p> <p>שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ונסו לבחור באכפתיות, לתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל ולבקש תמיכה בהתמודדות שלכם. לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו.</p> <p> </p> <p>תמלול הפרק עונה 2 - פרק 9 - אבל </p> <p>בהמשך לפרקים הקודמים בהם דיברנו על בגידות, איך משתקמים מבגידות וקנאה זה היה נראה לי אך טבעי להקדיש פרק גם לאבל. אולי זה רק המוח שלי שחושב על אבל בהקשרים האלה אך אני מקווה שעד סוף הפרק אני אצליח לשכנע אתכם שבהחלט קיים קשר ושכדאי לתת את הדעת גם לנושא הלא נעים הזה.</p> <p>פתיח</p> <p>אבל הוא משהו שכולנו הרגשנו, חווינו והתמודדנו איתו בחיינו. וככל שאני חוקרת ולומדת את הנושא אני מבינה שכולנו מתאבלים על משהו גדול וחשוב שאיבדנו בכל רגע נתון. בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים, כבר עכשיו בזמן שאני מדברת אתם בטח חווים אבל מסוג כלשהו: איבדתם אדם קרוב, חיית מחמד, איבדתם עבודה או שאתם חולים פתאום, יש לכם כאבים שלא היו לכם לפני, עברתם פרידה או גירושין או בגידה וכל הדברים האלה משפיעים עלינו מאד. יש מין תפיסה בחברה שלנו שאנחנו מתאבלים לפרק זמן מסויים ואז אנחנו יוצאים מזה עבור חלק מהאנשים וחלק מהאובדנים זה נכון אבל אמפירית זה ממש לא נכון. עבור רבים מאיתנו אבל הוא תהליך של חיים שלמים בטח באובדנים מסויימים.</p> <p>כדי להבין יותר לעומק את הטיפול באבל כדאי לחזור להתחלה, לפרויד, פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו.</p> <p>למה זו ההגדרה שלו? כי לפי פרויד אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית כשאנחנו אומרים לבידו אנחנו חושבים על סקס אך אנרגיה ליבידית היא כל האנרגיה במיינד שלנו, ליבידו הם הדחפים שלנו, האנרגיה הנפשית שלנו, אנרגיית העונג שלנו, אנחנו משקיעים את האנרגיה הליבידית שלנו לתוך אובייקטים - אובייקטים הם אנשים או דברים. למשל אני נשואה לבעלי והוא אדם שחשוב לי מאד הוא אובייקט של האנרגיה הליבידית שלי, הוא אובייקט של האנרגיה הנפשית שלי, אנרגיית העונג שלי, הכוונה בעונג היא שאני אוהבת שהוא לידי, אני אוהבת לדבר איתו, אני אוהבת להיות איתו, אני אוהבת להחזיק לו את היד. וכשאני משקיעה את האנרגיה הליבידית לתוכו זה נבנה עם הזמן לתוך האובייקט אנחנו משקיעים את כל הזכרונות, מחשבות והתחושות שלנו המשוייכות לאובייקט כשאני חיה עם בעלי כל מה שמשוייך לאותו אובייקט: הריחות, המראות, החוויות, הרגשות שלי הכל מושקע לתוך האובייקט בתוך הראש שלי. האובייקט קיים גם גם בראשי וגם במציאות. בראשי אני משייכת את כל האסוציאציות האלה לאובייקט שיש לי בראשי של בעלי. ככל שהאדם חשוב לנו יותר כך נשקיע יותר אנרגיה ליבידית. המילה אובייקט יכולה להכיל גם חפצים, אנחנו יכולים להשקיע אנרגיה ליבידית למפלגה פוליטית, לקבוצת ספורט או עבודה, עיר, חיה, בובה אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית בכל מני חפצים. כשאנחנו מאבדים אובייקט אנחנו מחפשים אותו זה חוזר לאופן שבו דארווין ראה אבל. שניהם, גם פרויד וגם דארווין חשבו שכשאנחנו מאבדים מישהו חשוב לנו הצעד הראשון הוא שאנחנו מחפשים אותו יש לי ילדים קטנים ואם ולפעמים אני הולכת רגע לתלות כביסה או לשרותים אז ברגע שהם מבחינים שאני לא שם הם בוכים וצועקים ומחפשים אותי גם חיות עושות את זה כנראה שאנחנו מחווטים לכך ביולוגית. דארווין ופרויד ראו את ההתנהגות הזאת וקישרו אותה לאבל מה שהגיוני בעיני גם ג'ון בולבי אבי תיאוריית ההתקשרות חשב כמותם. </p> <p>אז פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו. אדם נפטר, או מתגרש מאיתנו או עובר לארץ רחוקה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לנסות למצוא אותם אנחנו מרגישים כאב. כאב הוא אינדיקציה שמשהו לא בסדר ואנחנו צריכים לעשות משהו לגבי זה. כשמישהו עוזב אותנו הכאב שאנחנו מרגישים הוא אותו כאב שהיינו מרגישים אם היינו חווים התקף לב או אם מישהו היה דוקר אותנו למשל אם אני אוהבת ונהנית וטוב לי עם רועי אני מקשרת את כל הרגשות והחוויות הטובות שלי עם רועי בראש שלי, רועי קיים במציאות אך האובייקט רועי עם כל ההשתייכות החיובית שאני מרגישה כלפיו הוא גם בראש שלי. אם מסיבה מסויימת אני אאבד אותו אני ארצה לחפש אותו </p> <p>פרויד אמר שעד שנקבל את האבדן וננתק את כל האסוציאציות המקושרות באובייקט האהבה אנחנו נחווה המון כאב. המון קשיים. אז כדי לנתק את כל ההשקעה שלנו מהאובייקט המתאבל/ת צריכים להשקיע אפילו עוד יותר אנרגיה באובייקט ע"י כך שאנו עסוקים בו, חולמים עליו, לפני שנוכל להתנתק ולהשקיע בהתקשרות חדשה. ואם חוסר הקבלה של האבדן מתמשך נחווה מלנכוליה, דכאון וחוסר הנאה מהחיים. אז כשאנחנו חווים אבדן המוח רוצה להתנתק ולשחרר אך כדי שזה יקרה צריך להשקיע פי 100 יותר כדי ממש לשחרר וזה אומר שהמוח שלי ירצה לחשוב עליו כל הזמן המוח שלי ירצה לזכור את כל הזכרונות ולהתמקד בכאב של להיות בלעדיו, אני אחלום עליו אולי אפילו יהיו לי הזיות שהוא בסביבה. מבחינת פרויד אנחנו אמורים לנתק ולהשתחרר מכל האסוציאציות שהיו לנו עם האובייקט ואם אני חושבת על בעלי כמעט כל המשמעות שאני שואבת מהחיים שלי קשורה בו הבית שלי, הילדים שלנו, העתיד שלי, החלומות, התקוות הכל קשור בו כדי להתמודד עם האבל שלי אני אצטרך לומר אין לי אותו יותר אבל כן יש לי עתיד ואני אצטרך לנתק ולשחרר את כל מה ששייכתי אליו. יהיה לי עתיד בלעדיו, יהיו אנשים אחרים שיהיו קרובים אלי בלעדיו אבל בזמן תהליך האבל אי אפשר באמת להרגיש את זה כי כל האסוציאציות האלה קשורות לאותו אדם.</p> <p> פרויד אמר משהו חכם וזה לא להתערב ולאפשר לאנשים לעשות את זה, לא ללכת לטיפול בשלב הזה. אבל הוא נורמלי האובססיה הזאת סביב האבדן היא נורמלית וכשתתנו למישהו לעשות את זה הוא בד"כ יוציאו את עצמו מזה. הבעיה היא שיש אנשים שמסיבה מסוימת לא עוברים דרך התהליך הזה של ההשקעה הגבוהה מאד שנקראת גם היפר-קתרזיס. ואז צריך לעשות תהליך שנקרא בפסיכולוגיה grief work שאולי שמעתם עליו והוא מגיע מפרויד. יש פגמים בשיטה הזאת אבל לפניהם אני אגיד שזו שיטה שממחישה את הגאונות של פרויד, אנשים שלא איפשרו לעצמם להתאבל והלכו לטיפול המטפל עודד אותם לדבר על האבל ולעבור את התהליך של היפר-קתרזיס שאלות כמו איך אתה מרגיש לגבי האבדן? ספר לי הכל על האדם שאיבדת, אסוציאציות חופשיות לגבי האדם הזה, איך אתה מרגיש, מה אתה חושב, מה הזכרונות שלך? ספר לי סיפור. כל הדברים האלה נועדו לעודד את עבודת האבל כי המטופל לא עשה אותם באופן טבעי. ועבור הרבה אנשים זה באמת עוזר הבעיה היא שהרבה מהמטפלים פירשו את זה כאילו העבודה שלנו כמטפלים היא להכריח אנשים לדבר על האבדן שלהם לחלק מהמטופלים זה יעזור ולחלק לא. </p> <p>פרויד חשב שתתפתח פתולוגיה אם האדם לא יעשה את עבודת האבל - היפר קתרזיס כדי להרגיש די-קתרזיס. כדי להתנתק. חושבים כל הזמן כדי להפסיק לחשוב עליו. לשיטתו הליבידו יתנתק מהאובייקט שאבד לנו ונמצא אובייקט אחר להתקשר אליו. האגו מחפש דרך להשתחרר מאותו אובייקט כדי שיוכל להתקשר לאובייקט אחר. </p> <p>אחד הדברים המבורכים שפרויד עשה זה שהוא נירמל מאד את האבל וגם הרחיב אבל כך שיכליל לא רק אבדן סופי של מוות של אדם קרוב אבל הוא גם שייך לפרידה, גירושין, אבדן עבודה ועוד. </p> <p>פרויד הגדיר אבל נורמלי כמרכיב את הדברים הבאים: רגשות כואבים, אנהדוניה חוסר היכולת להרגיש עונג - דכאון, אשמה, בטחון עצמי נמוך, חרטה על דברים כמו למה לא אמרתי לו את זה או הייתי צריכה להיות שם, ועוד דבר שהוא אמר הוא שכשאנחנו מאבדים מישהו יקר לנו אנחנו מאמצים כמה מהתכונות שלו כדי להשאיר חלק מהם איתנו לדוגמא אם אני חס וחלילה אאבד את רועי יכול להיות שאני אצפה בכל הסרטים של סטאר וורס לא כי אני ממש אוהבת אותם אלא כי רועי מאד אוהב אותם וזה חלק ממנו. אני זוכרת למשל את המאכלים שדודה שלי שנפטרה היתה מבשלת ואני נהנית להכין אותם מפעם לפעם כי זה גורם לי להרגיש קרובה אליה. כשאני משלבת חלקים מהאדם שאבדתי בחיים שלי אני לא מאבדת אותו לגמרי נכון? פרויד הבחין בזה וכתב על זה, ואז מלאני קליין הגיעה, מטפלת נוספת מאוסטריה הידועה כמפתחת את תיאוריית יחסי אובייקט כתבה ב-1940 שהיא מסכימה עם פרויד לגבי זה שאנחנו מפנימים לתוכנו חלקים מהאובייקטים שאיבדנו אך היא גם הבחינה בכך שקשיים מהילדות צפים ועולים בנו כשאנחנו מתמודדים עם אבל. למשל אם גרמו למישהו להרגיש לא בטוח, לא מוגן בילדות שלו אבל על אדם אחר או חיית מחמד בבגרות יכול לגרום לאותו אדם להרגיש שוב לא בטוח מבלי להבין למה. הקשיים מהילדות צפים בזמן אבל. זה קורה אבל זה לא אוניברסלי כמובן. זה סיכום קצר של תיאוריית האבל אצל פרויד ומלני קליין.</p> <p>אני מרגישה שאין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אם אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שהם ממש טראומה עבורנו למשל סבתא שלי התעוררה יום אחד וגילתה שהיא לא מצליחה להעיר את סבא שלי כי הוא נפטר במהלך השינה והסצנה הזאת של להתעורר ליד בן זוג שכבר לא נמצא איתנו היא מאד קשה וסצנות כאלה יכולות ממש לגרום לאנשים PTSD או complicated grief בגלל המורכבות בסיטואציה שהיינו עדים לה. בגילוי של הדבר הזה. </p> <p>אז בואו נדבר קצת על מה זה complicated grief </p> <p>רוב החוקרים והפסיכולוגים מסכימים שצריך תווית כלשהי לאנשים שנראה שהם חוצים איזשהו סף לכיוון יותר פתולוגי של אבל כלומר שההתמודדות עם האבל מסיבה מסוימת לא מתקדמת כפי שהיינו מצפים. הבעיה היא איך אנחנו מבחינים בין אבל נורמלי לאבל פתולוגי זה קשה להגדיר כי אי אפשר לדבר למשל על משך הזמן, אין זמן התאבלות נורמלי יש אובדנים שנרגיש את האבל עליהם למשך כל חיינו וזה נורמלי. אבל פתולוגי גם נשמע לא טוב. אבל אבל מורכב זה מונח שאני יותר מתחברת עליו הוא לא הופך את האבל לפתולוגי והוא לא שם מגבלת זמן על אבל כמו prolog grieg שחלק מהפסיכולוגים קוראים לו. מה שזה אומר זה שחווית אבדן ומשהו קרה שגרם לאבל להסתבך או להיות מורכב בצורה כלשהי. complicated grief כמעט נכנס לדי אס אם 5 אבל אמרו שצריך עוד לחקור את הנושא לפני. </p> <p>לפי מחקרים בערך 10% יסבלו מאבל מורכב, רוב האנשים 90 % בערך ימשיכו לתפקד בחייהם בחצי שנה שנה אחרי האבל אבל עבור בערך 5-10% מהאנשים שנה, שנתיים, שלוש אחרי האבדן הם עדיין יחוו רגשות של אבל באופן אינטנסיבי מאד על האבדן ולגביהם נאמר שהם סובלים מאבל מורכב, זה לא אשמתם, זה אומר שיש משהו שקורה שם, ומה שזה אומר שאנחנו כמטפלים צריכים להבין ולהבדיל בין אבל לבין אבל מורכב ואיך לטפל בזה ולפני זה אנחנו צריכים להבין את התהליך הדואלי - the dual process model </p> <p>כולכם שמעתם על חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה חמשת שלבי האבל לא נתמכים בעדויות אמפיריות משמע שהם לא תקפים, אין להם תוקף מדעי. יש אנשים שעוברים בשלבים האלה אבל זה לא אוניברסלי. כשאנחנו חוקרים אנשים שמתמודדים עם אבל אנחנו מוצאים אמפירית שיש הבדל בין שני מצבים:</p> <p>האחד הוא מצב של אבל </p> <p>והשני הוא מצב שנקרא rebuilding mode שיקום נקרא לזה </p> <p>אנשים יתאבלו, כלומר ירגישו את הרגשות, יכעסו, תהיה רומינציה מחשבה מתמשכת, ירגישו אשמה, יבכו, ירצו לדבר על זה, ירגישו אבודים בתוך כל הרגשות שלהם </p> <p>ואז הם יבודדו בין זה לבין בניה מחדש במצב הזה הם לא יחשבו על האבל, מצליחים להרגיש שמחה ברגע הזה,הם בונים מחדש, מחפשים משמעות מביטים לאחור אבל גם מביטים קדימה בונים מערכות יחסים חדשות וממשיכים בחייהם. </p> <p>ואז אנחנו יכולים לראות בהקשר זה אנשים שלא מתאבלים בחודשים או אפילו בשנים הראשונות הם לוקחים את הזמן לבנות מחדש את חייהם ואז אחרי התקופה הזאת הם נמצאים במוד האבל ועם הזמן נעים בין שני המצבים האלה נעים בין שיקום לאבל. </p> <p>לא כולם עושים את זה, כי אין פה שלבים, חלק מהאנשים יתאבלו לשנה ואז ישקמו את חייהם שנה, אנשים אחרים יתאבלו ל-5 דקות ואז יבנו מחדש ל-10 דקות ואז יתאבלו במשך יום שלם ואז ישקמו ל-10 דקות ואז יתאבלו לחודש ואז יבנו מחדש ליום. הכל נע ממצב למצב. והמפתח הוא שכל אחד מצליח לבודד בין שני המצבים. שהגוף והמוח שלהם צריך לעשות וכשמאפשרים להם לעשות את זה ויש להם תמיכה המצב האופטימלי הוא שהם יתאוששו מהאבל שלהם די מהר מה זה די מהר. תלוי כמה קשה האבדן היה, אם זה אבדן של אדם קרוב זה יקח הרבה זמן אבל הכי מהר שזה יכול לקחת כשמונעים ממישהו לבודד בין שני המצבים האלה באופן טבעי אז הוא בסיכון לפתח complicated grief אם למשל מישהו מרגיש שמדביקים עליו סטיגמה כשהוא מתאבל יכול להיות שהוא ינסה לא להתאבל ואז כל הרגשות, מחשבות, טקסים, שיחות מודחקים והנפש לא מחלימה. או ההפך, מכריחים מישהו להתאבל ולא מאפשרים לא לבודד באופן טבעי ולעבור למצב של בניה מחדש, ליצור משמעות, ולהמשיך ולבנות חיים מחוץ לאבדן הזה ולהיקשר לאנשים חדשים ולשכוח מזה לזמן מה. אז לגבי עבודת האבל הפרוידיאנית הבעיה פה היא שיש מטפלים רבים שכשהלקוח שלהם לא במצב של האבל חושבים שזה מתפקידם להכריח אותו לעשות זאת. וזה להפריע בתהליך הטבעי של הבידוד בין שני המצבים וזה יכול ליצור בעיה אצל אותו אדם ואז אותו אדם יוכל לפתח complicated grief החברה שאנחנו חיים בה נוטה לתת סטיגמה על תהליך האבל אמירות כמו "עברו כבר 4 חודשים את עדיין בוכה על זה? את צריכה להתקדם עם החיים שלך" מערכות יחסים חשובות מאד עבורנו בני האדם וכשאנחנו מאבדים אותן זה קשה לנו אם מישהו נפרד ממנו הגיוני שנתאבל על האבדן הזה ולא נניח את זה מאחורינו אחרי יום או שבוע או חודש או שנה אנחנו כל כך רוצים וצריכים מערכות יחסים וכשאנחנו מאבדים אנשים בין אם זה מוות או גירושין אנחנו נקרעים לחתיכות. זה לוקח הרבה זמן. והחברה שולחת מסרים שאם מישהו מתאבל מעבר ל-X זמן אז משהו לא בסדר בו. ואנחנו כחברה חייבים להפסיק עם זה ועוד יותר מזה חייבים להפסיק להגדיר עבור אחרים מה זה אבדן אנשים זכאים לחוות אבדן גם אם מבחינתכם זה רק כלב או רק הריון שנמשך שלושה חודשים.נראה לי לפעמים שיש היררכיה של אבדן בחברה שלנו אבדן של בן/ת זוג זה גרוע, אבדן של ילדים הוא הכי גרוע, ואבדן של חיית מחמד או מפורסם יהיו יותר נמוך בהיררכיה אבל אנחנו לא יכולים לדעת את זה כל אחד חווה את חוויות האבדן באופן שונה. יש אנשים שיחוו אבדן מאד גדול וקשה לאבד את מקום העבודה שלהם או לעבור מקום מגורים כי זה היה קשה עבורם אין שום דרך לדעת זו חוויה כל כך אינדיבידואלית והמחקר מראה את זה. </p> <p>ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאבדים יותר דברים ואנחנו מתאבלים על כולם, ולכן במובן מסויים החיים הם אבל. </p> <p>אז יש תהליך טבעי של אבל יש בידוד בין שני מצבים שונים והרבה פעמים החברה או הפנמה של החברה תגרום לנו להרגיש אשמה שאנחנו או לא מתאבלים מספיק לא נראים עצובים מספיק או יותר מדי אבלים ומתבוססים באבל שלנו כל הזמן. ואז צריך אותנו המטפלים שיבצעו הערכה ויסבירו מה התהליך של אבל ויאפשרו לאנשים לבטוח בתהליך הטבעי ולאפשר לעצמם לנוע בין שני המצבים ולהרגיש טוב עם זה שהם עושים ועוברים בדיוק את מה שהם צריכים לעבור ושאין משהו שלא בסדר בהם. הלקוח אמור להתחבר לאינטואיציה שלו של מה שהוא צריך באותו רגע והמטפל תומך במה שהלקוח אומר שהוא צריך. והתפקיד של המטפלת הוא לבחון האם יש מחסומים שמפריעים לתהליך האבל להתקיים </p> <p>יש כל כך הרבה רגשות שצריך לאפשר לעצמנו להרגיש וכל כך הרבה חוויות ורגשות ורגעים שהיו ואינם שצריך לעבד שלמהר לשים את זה מאחורינו ולעבור לדבר הבא בסופו של דבר יכול לגרום לנו הרבה כאב, ואני רואה את זה כל הזמן חבר שהתגרש ומיד כבר נמצא באתר הכרויות, אשה שיצאה לפנסיה אחרי שעבדה 30 שנה באותו מקום עבודה ופתאום מרגישה ריקנות ובמקום להתמודד איתה היא מתמכרת לתכניות טלוויזיה כי שם זה בטוח ושם אנחנו לא צריכים להתמודד עם המשמעות וחלק גדול מהזהות שלנו שאיבדנו וכבר לא קיים יותר. </p> <p>אז תרשו לי לבקש מכם משהו היום הוא שממש תדגישו בפני מישהו שחשוב לכם שאכפת לכם מהאבדן שהוא חווה או חווה בעבר ואם אתם שמאזינים לי עכשיו חווה ומתמודד עם אבדן שתפתחו לאפשרות של ריפוי מהאבדן הדברים האקטיביים שאתם יכולים לעשות לכתוב על זה ביומן, להלחין מוסיקה, לצייר, להילחם עבור זה למשל אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה לראות אנשים כמו לילי בן עמי שאחותה מיכל סלה נרצחה ע"י בעלה שמקדישה את חייה לתופעה הזאת או ההורים שהילדים חוו שלהם התעללות בגנים או ע"י מטפלות שממש עושים שינויים אדירים במלחמה על הצדק לילדים של כולנו בעקבות הכאב שהם חוו. אם מישהו פגע בך למשל אם בוס פיטר אותך בצורה לא הוגנת לדעתך או אם בן זוג עזב אותך בהודעה בטלפון לבקש לדבר על הדברים לא כדי להאשים ולבקר אתם לא הולכים לתבוע אותם אתם רק רוצים להבין לעומק ולקבל תשובות ולהוריד דברים מהחזה שלנו ואם זה לא אפשרי לדבר עם קרובים לנו עם מטפל/ת, עם אמא, עם אח/ות עם חבר/ה טוב/ה .</p> <p>שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ולהראות אכפתיות באופן אקטיבי על בסיס יומי או שבועי ולתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל. </p> <p>לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו</p>
March 28, 2021
<p>כולם מקנאים מפעם לפעם זו תכונה שמתעוררת בכולנו אבל כשלא מתמודדים איתה טוב לרוב אנחנו נגרום לתוצאה ההפוכה שנרצה במקום לקרב אלינו את היקרים לנו אנחנו נרחיק אותם אם ההתנהגות שלנו קיצונית ומתפרשת כלא הוגנת או חונקת מדי.</p> <p>אפשר לראות קנאה כדבר חיובי, כאינדיקציה לכך שאנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו ולא רוצים לאבד אותם ויש לה ללא ספק אספקטים רעים המחקר מראה שקנאה במצבה הקיצוני והחמור היא הסיבה הנפוצה ביותר לאלימות משפחתית.</p> <p>שליטה היא מרכיב שחשוב להבין אותו בהקשר של קנאה כשהקנאה גורמת לנו לרצות רוצים לשלוט על אנשים אחרים כמו לומר לבן/ת הזוג שהם לא יכולים לעשות דברים, לצעוק על בן/ת הזוג כדי לגרום להם להפסיק את ההתנהגות שלהם שגורמת לכם להרגיש קנאה. להאשים את בן/ת הזוג ולגרום להם לציית לחוקים המוזרים שלך. כל אלה הם חלק מהתנהגות שתלטנית טיפוסית. במצב הקיצוני זה אתה לא יכול לעזוב את הבית, את לא יכולה שיהיו לך חברות או חברים, את לא יכולה שיהיה לך תחביב, אתה לא יכול לדבר עם בנות המין השונה אולי אפילו עם המשפחה המורחבת שלך והתנהגויות קיצוניות אחרות. שכפי שאמרנו מסוכנות ועלולות להוביל לאלימות.</p> <p>כדי לטפל בקנאה ולשפר את מערכת היחסים צריך לדבר על בושה - אין פה שום דבר להרגיש בושה לגביו בגלל שזה לא בשליטתנו, אם זה היה בשליטתנו כנראה שלא היינו בוחרים למצוא סיטואציות בהן אנחנו מרגישים קנאה ולהתנהג בצורה נוראית לבני הזוג שלנו, זה לא מה שקורה, מה שכן קורה זה שכנראה חווינו טריגר שעורר בנו התנהגות שיצאה משליטה. התנהגות מבישה היא לעשות את זה את ההתנהגויות הקיצוניות מתוך הקנאה שאנחנו מרגישים ולא להרגיש כלום לגבי זה להישאר בקור רוח לגבי זה אמור לגרום לנו להרגיש בושה. לא צריך להתבייש בזה צריך כן להרהר בזה, לצלול פנימה ולרצות להבין מאיפה זה מגיע ואיך לשנות אבל בושה לא תעזור. ההגדרה של קנאה היא ההרגשה הנוראית והייאוש שאנחנו מרגישים שמישהו שאנחנו אוהבים מתרחק מאיתנו.</p> <p>יש שני סוגים שונים של קנאה - מה הם? אילו מחקרים נעשו על קנאה ומה הממצאים שלהם? לאיזה נזקים הקנאה גורמת הן לאדם שמקנאים לו והן לאדם המקנא? ואיך אני מטפלת בקנאה?</p> <p>על השאלות האלה ועוד עניתי בפרק 8 של הפודקאסט "טיפול זוגי" - קנאה. האזינו וספרו לי מה חשבתם.</p> <p>שלכם, שרון</p> <p> </p> <p>תמלול הפרק: עונה 2 - פרק 8 - קנאה </p> <p>הפרקים האחרונים גרמו לי לחשוב יותר ויותר על קנאה</p> <p>באנגלית יש שתי מילים לקנאה jealousy ו - envy ויש הבדל ביניהם envy זה אני רוצה מה שיש למישהו אחר כמו וואו איזה בית יפה יש לה ואני רוצה גם. לעומת jealousy שבה אני מפחדת לאבד משהו שאני אוהבת, כי אולי מישהו אחר ייקח לי אותו. ואני חושבת שלרובנו לפחות לי, אני אדבר בשם עצמי לא ידעתי רוב חיי שיש את ההבחנה בין שני הסוגים האלה, די משתמשים בשתי המילים האלה באופן דומה ובעברית אני בכלל לא מודעת לכך שיש עוד מילה יש לנו פשוט את המילה קנאה. </p> <p>אז לאחר חמישה פרקים בנושא בגידות אני רוצה לדבר היום לעומק על מה זאת קנאה, אני לא חושבת שאפשר לדבר על בגידה או החלמה מבגידה או האמת לגבי מערכות יחסים בכלל בלי לדבר על קנאה. נצלול לעומק ונדבר בפרק הזה על מחקרים מעניינים בנושא, איך אני עוזרת לאנשים להתגבר על קנאה והמחשבות האישיות שלי לגבי קנאה. </p> <p>קנאה זה משהו שבהחלט אפשר לפתור בטיפול, אם אתם מרגישים קנאה זה רגש מאד מאד לא פשוט יש אשה שאמרה לי שמכל הרגשות זה הכי קשה עבורה כי הוא באמת מציף והופך אותנו לגמרי טוטאליים אובססיביים אפילו וכשיוצאים מהאפיזודה הזאת שיכולה להיות מאד ארוכה אגב, מרגישים לפעמים בושה מאד גדולה איך עשיתי את זה איך השפלתי את עצמי בניסיון לעקוב אחרי בן הזוג שלי, לבדוק את חשבון הטלפון שלו, להתקשר לידידה שלו במסווה כל הדברים האלה יכולים לגרום לנו להרגיש ממש רע ובטיפול אנחנו מחלימים מטראומות מהעבר שלנו ואנחנו יוצרים מה שנקרא התקשרות בטוחה ואז בהדרגה גם אפיזודות הקנאה יורדות משמעותית פשוט כי אנחנו מרגישים יותר בטוחים במערכת היחסים שלנו אז אנחנו פחות מקנאים או אם אנחנו מרגישים קנאה אנחנו לומדים לבוא עם הרגש הזה למטפלת או למטפל שלנו ולעבד את זה שם ולא לעשות משהו שאנחנו יודעים שאח"כ עלול לגרום לנו להרגיש בושה או גועל מעצמנו. אם המטפל/ת עובד/ת לעומק על תיקון החוויות של מערכת היחסים שזו שיטת טיפול טובה שכמעט תמיד עובדת. והאמת שגם דרך קשרים יציבים ואוהבים אחרים לא רק עם המטפל/ת אפשר לרפא את הקנאה, כשאנחנו בקשר עם חבר, חברה, שמוכיחים לנו שוב ושוב ושוב שהם שם בשבילנו ולא עוזבים אותנו ואפשר לסמוך עליהם ואין לנו סיבה לקנא, אף אחד לא ייקח לנו אותם, הקשר הזה לא הולך לשום מקום. זה גם מאד עוזר. </p> <p>לקנאה בדרך כלל יש סדר מסויים של מהלכים זה בד"כ מתחיל מההרגשה שאני לא מספיק טוב/ ה מישהו יעזוב אותי ואיכשהו במהלך של המוח שאני חייבת להודות לא ברור לי עד הסוף, גורם לנו לרצות לדעת את כל הפרטים - איך המוח שלנו עובר מלא להרגיש מספיק טובים ולדאוג שיעזבו אותנו לכך שאנחנו צריכים לדעת הכל עליהם וכל מי שמסביבים ולפתח אובססיה ולהיות בלופ של מחשבות האם הוא יעזוב אותי האם הוא מסתכל על האשה הזאת, האם יש לו משהו עם השכנה שלו ראיתי איך הוא עזר לה לסחוב דברים מהאוטו וכמה הם היו נראים קרובים ואני צריכה לדעת מה קורה אז אני אחטט לו בכל המגירות בבית ואסתכל על פירוט חשבונות הטלפון והבנק שלו. כשזוגות באים אלי כשהם רוצים להחלים מרומן ובגידה הרבה פעמים הם רוצים לדעת הכל איפה נפגשתם, האם הגעת לאורגזמה, כמה פעמים, לכמה זמן, האם הוא נישק אותך בצוואר תוך כדי האם האיבר שלו גדול או קטן משלי, האם אהבת אותו יותר ממני. וברגעים האלה אני בד"כ עוצרת את האנשים ומעודדת אותם לא לשאול את השאלות האלה כי ברגע ששומעים את הפרטים האלה זה שותל את התמונות בראש ואי אפשר אחרי זה לקחת אותן בחזרה. אז אני מעודדת לשאול שאלות רבות וכמה שיותר אבל לא על תנוחות ואיברים ואורגזמות שזה מידע שיעשה יותר נזק מאשר באמת יעזור לנו להתגבר ולהתקרב. עבור הבוגד/ת הם צריכים להתוודות ולענות על כל שאלה של הנבגד/ת אבל לנבגד/ת אני אומרת להיזהר בשאלות שהם שואלים ואני אנחה אותם לשאול שאלות שלא יצרבו במוחם ויגרמו לטראומה.</p> <p>אני רוצה לומר שכולם מקנאים מפעם לפעם זו תכונה שמתעוררת בכולנו אבל כשלא מתמודדים איתה טוב לרוב אנחנו נגרום לתוצאה ההפוכה שנרצה במקום לקרב אלינו את היקרים לנו אנחנו נרחיק אותם אם ההתנהגות שלנו קיצונית ומתפרשת כלא הוגנת או חונקת מדי.</p> <p>עוד דבר שקורה הרבה פעמים כתוצאה מקנאה זה שליטה - אנחנו רוצים לשלוט על האדם האחר כמו לומר לבן/ת הזוג שהם לא יכולים לעשות דברים, לצעוק על בן/ת הזוג כדי לגרום להם להפסיק את ההתנהגות שלהם שגורמת לכם להרגיש קנאה. להאשים את בן/ת הזוג ולגרום להם לציית לחוקים המוזרים שלך. כל אלה הם חלק מהתנהגות שתלטנית טיפוסית. במצב הקיצוני זה אתה לא יכול לעזוב את הבית, את לא יכולה שיהיו לך חברות או חברים, את לא יכולה שיהיה לך תחביב, אתה לא יכול לדבר עם בנות המין השונה אולי אפילו עם המשפחה המורחבת שלך והתנהגויות קיצוניות אחרות. </p> <p>לגבי בושה - הרבה פעמים אנשים אומרים לי שהם מרגישים בושה לגבי זה ואני מנסה להסביר להם שאין פה שום דבר להרגיש בושה לגביו בגלל שזה לא בשליטתנו, אם זה היה בשליטתנו כנראה שלא היינו בוחרים למצוא סיטואציות בהן אנחנו מרגישים קנאה ולהתנהג בצורה נוראית לבני הזוג שלנו, זה לא מה שקורה, מה שכן קורה זה שכנראה חווינו טריגר שעורר בנו התנהגות שיצאה משליטה. התנהגות מבישה היא לעשות את זה את ההתנהגויות הקיצוניות מתוך הקנאה שאנחנו מרגישים ולא להרגיש כלום לגבי זה להישאר בקור רוח לגבי זה אמור לגרום לנו להרגיש בושה. לא צריך להתבייש בזה צריך כן להרהר בזה, לצלול פנימה ולרצות להבין מאיפה זה מגיע ואיך לשנות אבל בושה לא תעזור. כי אנחנו לא עושים את זה בכוונה ואנחנו לא מרגישחם כלום קור רוח לגבי זה ולכן אין צורך להרגיש בושה.</p> <p>אני אגדיר קנאה כהרגשה נוראית וייאוש שאנחנו מרגישים שמישהו שאנחנו אוהבים מתרחק מאיתנו - זו הרגשה נוראית. </p> <p>קנאה היא נורמלית כולנו מרגישים אותה מפעם לפעם ובעוצמות משתנות אני אפילו ארחיק לכת ואומר שרובנו הרגשנו פעם קנאה קיצונית בלי קשר לאופן שבו גדלנו ולסגנון ההתקשרות שלנו. זה טבעי להיפגע ולקנא כשבן/ת הזוג שלנו מביעים עניין במישהו אחר. </p> <p>המחקר לגבי קנאה - </p> <p>הארי סטאק סאליבן "קנאה היא רגש גדול ומורכב של יחסים בינאישיים </p> <p>רודריגז: "קנאה היא רגש שמעודד הגנה על בני זוג במערכת יחסים מבני זוג אלטרנטיביים. קנאה מתפרשת כסימן של דאגה ואכפתיות כלפי אדם אחר מחקר מראה שהיא מקושרת באופן חיובי עם אהבה רומנטית" רודריגז מנסה לנרמל קנאה ולראות אותה לא רק כדבר רע אלא גם כדבר טוב כאינדיקציה שאנחנו אוהבים מישהו או שיצרתם מערכת יחסים טובה, יש משהו להפסיד פה. </p> <p>"קנאה יכולה להתגבש כתגובה רגשית שיש לה אלמנטים חיוביים שיכולים לעורר מוטיבציה לשימור מערכת היחסים" - שוב קנאה היא לא רק דבר רע.</p> <p>"המחקר מראה כי קנאה היא הסיבה הנפוצה ביותר לאלימות משפחתית" אז בהחלט יש לה אלמנטים רעים. </p> <p>אז זה חשוב לדעת שקנאה במצבה הקיצוני והחמור ביותר יכולה להוביל לאלימות במערכת יחסים.</p> <p>כשאני חושבת על מערכות יחסים אלימות אני חושבת על הפוגע כמישהו שיש לו טראומה גדולה סביב מערכות יחסים והתקשרות ברמה כ"כ גבוהה וחמורה. אנחנו לא נוטים לראות את הפוגע כמישהו שפגוע מאד בפנים, שזקוק בצורה נואשת והם כ"כ נפגעו בילדות עד כדי כך שהם פשוט לא סומכים על אנשים שישארו איתם אז הם משתמשים בכוח ושליטה כדי להשיג התקשרות שהם מאמינים שהם לא יכולים להשיג בדרך אחרת. </p> <p> משהו שעלה מהמחקר הוא שככל שאנשים יותר עולים במידת המחוייבות והאקסקלוסיביות שלהם הם יותר מקנאים. </p> <p>עוד דבר ככל שיש לנו יותר בטחון עצמי ככה אנחנו פחות נקנא. בעיקר עבור גברים. גברים עם בטחון עצמי גבוה יקנאו פחות. </p> <p>משהו מעניין נוסף שנמצא במחקר הוא שאין קשר בין רומנטיות ונטיות רומנטיות לקנאה. אין קשר ביניהם.</p> <p>האם קנאה קשורה לתחושה שאנחנו פגומים שיש לנו לקות מסוימת - כן בהחלט, המחקר מצא שיש קשר בין תחושה שאנחנו פגומים לקנאה.</p> <p>האם קנאה קשורה לתפיסה מסורתית של תפקידי המינים למשל אם אני אשה אז אני אהיה עדינה ואלבש רק שמלות ואם אני גבר אני צריך להיות חזק וגיבור ומפרנס? נמצא שכן אבל רק עבור גברים. עבור גברים ככל שהם יותר תופסים את תפקידי המין שלהם כמסורתיים הם יותר יקנאו. נשים יכולות לקנא בין אם יש להן תפיסות מסורתיות או לא.</p> <p>האם קנאה קשורה לתלותיות במערכת היחסים? כן זה כן אבל רק עבור נשים. </p> <p>אוקי אז עכשיו אני רוצה לספר לכם על מחקר מ-2004 למשתתפים במחקר הזה הציגו תרחישם היפותטיים של בגידה מינית ובגידה רגשית כלומר תרחיש שבו בוגדים בי מינית או שמישהו מתאהב במישהו אחר . ואז הם נשאלו כמה קנאה, כעס, פגיעה וגועל הם ירגישו בעזרת סולמות הערכה כלומר לא לומר כן או לא אלא דירוג של מ-1 עד 10 </p> <p>מה היו הממצאים?</p> <p>אין הבדלים בין המינים לא נמצא הבדל בין נשים לגברים בין קנאה רגשית וקנאה מינית ברמת הכעס הם הביעו רמות זהות של כעס</p> <p>האם יש הבדל בין המינים לגבי תחושת הפגיעה? לא</p> <p>האם יש הבדל בין נשים וגברים ברמת הגועל שהם הרגישו בין בגידה מינית או רגשית? לא </p> <p>אז השיעור שלמדנו כאן הוא שנשים וגברים נוטים להרגיש קנאה בדרכים די דומות. </p> <p>אך אני רוצה לציין שיש הבדל גדול במחקרים שונים שנעשו על קנאה והרבה מזה זה האופן שבו הן בחרו לשאול את השאלה לדוגמא יש מחקרים רבים שמראים שיש הבדל עצום בין גברים לנשים שכולו מבוסס על ההנחה שלגברים יש ביליונים של זרעונים ולכן לא אכפת להם אם אשה תנהל רומן רגשי עם גבר אחר כל עוד היא לא תעשה סקס עם מישהו אחר. זה מפי פסיכולוגים אבולוציוניים והם אומרים שלנשים לא אכפת עם גבר יעשה סקס עם אשה אחרת כי יש לו ביליונים של זרעים וכל עוד יש לו זרע גם בשבילה אז זה בסדר אבל מה שהיא באמת מפחדת ממנו זה שיהיה לו רומן רגשי עם משהי אחרת. כי אז זה אומר שהוא לא יהיה בסביבה לגדל את הילד ברגע שהילד יוולד וההפך הוא נכון לגבי גברים, שהם מודאגים שהנשים שלהן יעשו סקס עם מישהו אחר כי אם היא תעשה סקס עם מישהו אחר הוא עלול לגדל ילד שלא שלו ביולוגית. המחקרים שהם מפנים אליהם שואלים שאלה בדרך מאד מסויימת שאלו שאלה בנוסח כזה: "האם יותר ירגיז אותך שאשתך תבגוד בך בגידה מינית או רגשית?" אז אתה בוחר אחד והבחירה השניה בעצם נעלמת זה בינארי אתה נאלץ לבחור משהו אחד ואנחנו לא יודעים אם הבחירה היתה 49 51 אחוז או 100 אחוזו-0 אבל אם אני שואלת אותך מאזין או מאזינה יקרה בסולם של 1 עד 10 כמה קנאה תרגישי או תרגיש אם בן הזוג שלך יבגוד בך מינית מה יהיה המס' שלך? וכמה קנאה תרגיש/י בסולם של 1 עד 10 אם בן/ת הזוג שלך יתאהב במישהי אחרת? המספרים הם לא מה שחשוב אבל אתם רואים כששואלים שאלה בצורה השניה מקבלים מנעד רחב יותר של ניואנסים. כששואלים גברים ונשים בדרך השניה מוצאים שגברים ונשים כמעט זהים אבל כששואלים את השאלה בצורה הראשונה רואים הבדלים כי מאלצים אותם לבחור בתשובה אחת ומאבדים את הניואנסים. ואני מאמינה שככל שהתרבות שלנו פועלת ליצירת שוויון בין המינים נראה יותר ויותר זהות כרגע ההבדלים באופן השני הוא 0.1 זה אחוז ההבדל.</p> <p>קנאה מוגדרת בעיקר בקרב פסיכולוגים אבולוציוניים נתפסת כמשהו שהתפתחנו אליו, המוח שלנו מחווט באופן מסויים כדי שנרגיש קנאה אבל קנאה היא עניין תרבותי אם אני אשווה את זה לרעב כולנו מחווטים להרגיש רעב אבל עבור חלק מהאנשים בעולם רעב מיתרגם לאני צריך לאכול המבורגר וצ'יפס ואצל חלק זה בכלל לא תהיה אופציה ובשבילם להיות רעב אומר שאני צריך לאכול תירס ואצות כי זה מה שיש לאכול במקום שבו אני נמצא. אז באותו אופן אנחנו מחווטים לקנאה אבל כל תרבות יוצקת משמעות שונה למה זה אומר קנאה אנחנו מחווטים ליצור חיבור עם אנשים אחרים ואנחנו מחווטים כדי לרצות לעשות סקס יש לנו דחף לבונדינג ליצור חיבור וקשרים משמעותיים עם בני זוג, הורים, ילדים, חברים ודחף לסקס. אך איך שאנחנו בוחרים להביא לידי ביטוי את הדחפים האלה הוא תרבותי </p> <p>למה אנחנו מקנאים? למה המוח שלנו מחווט כלפי קנאה?</p> <p>כמו שאמרתי קודם אנחנו מאד מחווטים ליצירת חיבור ובונדינג והתקשרות בטוחה עם אנשים קרובים סביבנו. קנאה התפתחה כדחף ככל הנראה להבטיח את המשך הקשר המשמעותי עבורנו. אני יכולה להניח בהתבסס על הידע והניסיון שלי שאנשים שחווים קנאה קיצונית יש להם טראומה סביב הנושא הזה וזה טריגר עבורם, כנראה לאורך חייהם גרמו להם להרגיש שהם לא טובים מספיק, חוו המון דחייה וזה טראומה עבורם להרגיש רגשות כאלה. אחת הטרגדיות של טראומות ויחס לא מיטבי בילדות הוא שזה יוצר נטיות ומציאות שמשחזרת את ההתנהגות והטראומה שחווינו בילדות. למשל אם חווינו התעללות מינית בילדות במשך שנים הסיכויים שנהיה קורבנות שוב להתעללות מינית בבגרותינו הם גדולים יותר משמעותית וזה באמת טרגדיה כפולה. אנשים שלא התייחסו אליהם בצורה הוגנת ואוהבת וראויה בילדות לצערי הרבה פעמים ימצאו את עצמם במערכות יחסים שמשחזרות בדיוק את זה מה שיעלה את הקנאה ולא ירגיע אותה. </p> <p>סיבה נוספת שאני יכולה לחשוב עליה למה אנשים מקנאים היא שאף אחד לא אוהב שמרמים אותו בעיקר להרגיש מרומה ע"י האדם קרוב אלינו ביותר שאנחנו זקוקים להרגיש איתו אמון, אהבה ובטחון ולכן זה לגמרי נורמלי להיפגע כשמישהו פוגע בנו באופן הזה. למה לחלק מהאנשים זה יהיה קשה יותר מאחרים? כמו שאמרתי בגלל פגיעות התקשרות מהעבר, טראומה, התעללות כילדים או כבוגרים, יכולה להיות לנו ילדות מדהימה אבל בבגרות שלנו בדיוק סיימנו מערכת יחסים שלא הסתיימה טוב ואנחנו רגישים יותר כרגע וקנאה מתעוררת בנו בקלות יותר בתקופת זמן הזאת. </p> <p>איך אני מטפלת בקנאה?</p> <p>הדבר הראשון הוא לנרמל את זה לעזור להם להפסיק לבייש את עצמם שיימינג רק הורס כאן ואנחנו צריכים באופן אמפתי וכנה לעבוד על להפסיק להרגיש את הבושה, לנרמל קנאה כמה שיותר.</p> <p>בנוסף אני מנסה להגביר את המודעות סביב זה, מודעות יכולה לעזור המון לדעת מה הטריגרים שלנו, להכיר אותם, לדעת מהי קנאה, לזהות אותה כשהיא עולה אם אנחנו חווים קנאה בעוצמה גבוהה הרבה פעמים אנחנו לא נצליח לעצור ולהבחין בה נרגיש שאין לנו בכלל שליטה אבל אם אפילו חלק קטן מאיתנו יכול לאותת לנו שאנחנו מרגישים קנאה עכשיו זה עוזר לנו להבין מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור או להפחית את העוצמות.</p> <p>הדבר העיקרי שאני עושה לאנשים שמגיעים אלי עם תחושה של קנאה היא לטפל בהתקשרות, במערכות יחסים, חוויות רגשיות מתקנות. פיתוח מערכת יחסים בראש ובראשונה איתי שמבוססת על התקשרות בטוחה, מערכת יחסים שמוכיחה שאת ראויה, אהובה, חשובה, שיש לך ערך שאני משהי יציבה שאכפת לה ממך ולא תעשה שום דבר שיפגע בך, שלא אבגוד בך ושאני ישות עצמאית ממך, אני אדם נפרד ממך שרוצה מתוך הרצון הפנימי שלי להיות בקשר איתך. בלי שיגבילו אותי, יאיימו עלי, יגידו לי מה לעשות אלא שלי יש רצון פנימי ועצמאי משלי לרצות להיות בקשר הזה לשמור עליו ולטפח אותו. אם אני מצליחה להסביר את מה שאני עושה מקווה שכן ומקווה שתבינו שזה באמת עובד ומצליח. </p> <p>עובדה היא שאם מישהו מאד רוצה לבגוד במישהו הוא יכול לעשות זאת די בקלות גם אם הוא נמצא במערכת יחסים עם שליטה גבוהה וגם אם הוא מאד עסוק, העובדה היא שרוב האנשים לא בוגדים בגלל שרוב האנשים אוהבים את האדם שהם איתו ולא רוצים לפגוע בו, יש להם את אותם רגשות ורצונות שלנו יש. ואז ככל שאנחנו חווים יותר אמון וסומכים יותר על בני הזוג שלנו אנחנו באופן טבעי נתחיל לקנא פחות. </p> <p>דבר אחרון שאיתו נסיים הוא איך לנהל קנאה?</p> <ol> <li style="font-weight: 400;" aria-level="1">הדבר הראשון הוא להחלים מהפצעים שלנו שיכול לקחת שנים בטיפול תלוי בטראומה, בחומרה שלה וכו'</li> <li style="font-weight: 400;" aria-level="1">הדבר העיקרי הוא לבקש את עזרתו של בן/ת הזוג שלנו אי אפשר להפסיק להרגיש קנאה, זה לשאול את השאלה הלא נכונה. זה כמו לשאול איך אני יכולה להפסיק להרגיש צמאה? עד שלא נחלים מפציעות העבר ועד שלא תהיה לנו מערכת יחסים עם התקשרות בטוחה לפרק זמן ארוך נמשיך להרגיש קנאה. השאלה היא לאאיך אני מפסיקה להרגיש קנאה אלא איך אני דואגת לעצמי כשאני מרגישה קנאה מה אני עושה בזמן שאני מרגישה קנאה. ליצור תקשורת פתוחה וכנה אם אני מקנאה אני אגיד לבן זוג שלי לפני אפיזודת קנאה שאני מצטערת שאני מקנאה לפעמים זה לא אשמתו בשום צורה אני עובד על זה בטיפול אבל זה לוקח זמן. כשאתה עוזר לשכנה ומדבר איתה יש לך כל זכות לעשות את זה זה לא אשמתך שאני מרגישה קנאה אבל אם אתה אוהב אותי אתה יכול בבקשה לדאוג ל________או לעשות ____ אולי פשוט נדבר על זה מדי פעם זה לא אומר שאתם לא יכולים להיות חברים אבל אולי אני אצטרך אישור, מתן תוקף, שתרגיע אותי. שתעזור לי להתגבר על זה. אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה אבל זה מה שמעורר בי טריגר ואני אשמח אם תעזור לי בזה.</li> </ol> <p>מהניסיון שלי ברגע שמסבירים מה עובר עלינו לא מאשימים או מבקרים את האחר ומבקשים בקשה מאד ברורה וספציפית בצורה נעימה ומגייסת אז אנחנו לרוב נקבל את שיתוף הפעולה שאנחנו זקוקים לו כדי להתגבר על הקנאה.</p> <p>ואם יש לכם קושי סביב הנושא הזה איןש ום סיבה שבעולם שתמשיכו להיפגע מגיע לכם לחיות את חייכם במלואם עם כמה שפחות סבל וכאב אתם מוזמנים לפנות אלי או למטפל/ת אחרים שאתם מרגישים בנוח איתם העיקר שתזכרו שמגיע לכם לדאוג לעצמכם ולאפשר לאחרים לדאוג לכם. </p> <p>תודה רבה ונתראה בפרק הבא</p>
Pod Engine is not affiliated with, endorsed by, or officially connected with any of the podcasts displayed on this platform. We operate independently as a podcast discovery and analytics service.
All podcast artwork, thumbnails, and content displayed on this page are the property of their respective owners and are protected by applicable copyright laws. This includes, but is not limited to, podcast cover art, episode artwork, show descriptions, episode titles, transcripts, audio snippets, and any other content originating from the podcast creators or their licensors.
We display this content under fair use principles and/or implied license for the purpose of podcast discovery, information, and commentary. We make no claim of ownership over any podcast content, artwork, or related materials shown on this platform. All trademarks, service marks, and trade names are the property of their respective owners.
While we strive to ensure all content usage is properly authorized, if you are a rights holder and believe your content is being used inappropriately or without proper authorization, please contact us immediately at [email protected] for prompt review and appropriate action, which may include content removal or proper attribution.
By accessing and using this platform, you acknowledge and agree to respect all applicable copyright laws and intellectual property rights of content owners. Any unauthorized reproduction, distribution, or commercial use of the content displayed on this platform is strictly prohibited.
